מסע ישראלי

מסע ישראלי

 

 

יצאנו למסע ישראלי בעשרת ימי התשובה של הלאומיות הישראלית, בחלון הזמנים הדרוך שבין ערב יום השואה למוצאי יום העצמאות.

בסיור בהר הרצל, כשברקע מצחצחים את ההכנות האחרונות לטקס המרכזי, נגני הפילהרמונית עורכים את כיוונוני הכלים וצוערי בה״ד אחד מסיירים במדי א בין הקברים של חנה סנש, מייקל לוין, רועי קליין, לירז פרץ ונעדרי הצוללת דקר ספגנו את הדריכות העדינה והקודרת שלפני יום הזכרון, כשברקע מתקדרות הידיעות על המתיחות בגזרה הצפונית.

את הסופ״ש העברנו אל מול ההוד של נוף הקדומים המדברי בקיבוץ שדה בוקר. וחלקת הקבר, הפשוטה משמלות של דוד ופולה בן גוריון המשיכה להדהד את הממלכתיות ולאפשר את חשבון הנפש לקראת חגיגות השבעים להקמת המדינה.

העמידה מול חלקת הקבר לא יכולה שלא לעורר געגוע נוסטלגי לימים אחרים, רחוקים ומזוקקים של מנהיגות ערכית, צנועה, מחוייבת ופורצת דרך. אבל אם רק נבחר לחדד את הרזולוציה של מצלמת הרחף ההיסטורית ולהעמיק בפרטים, אפשר לחדור מבעד לססמאות, הקלישאיות ולערפל האגדה הסמיך ולקבל תמונה מחודדת, מורכבת, עמוקה ובעיקר אנושית יותר של דמותו של בן גוריון. בחרתי להדגים את תנועת המצלמה מבעד לשתי אפיזודות מתנגשות שקשורות באופן הדוק בימים הראשונים של קוממיות ישראל.

בראשית האביב של שנת 1947 התחדדה בפני בן גוריון ההכרה שהמנדט הבריטי עומד להגיע אל קיצו ושבפתח עומדת מלחמת קוממיות הרת גורל להקמתה של המדינה. בן גוריון העמיק את תשומת הלב שלו ביחס לכוח המגן העברי שאמור היה לשאת בנטל הלחימה אל מול הערבים והבין עד כמה מורכבת המשימה. התקופה הבאה זכתה לכינוי ״הסמינר של בן גוריון״. בתקופה זו שנפרשה על פני 6 שבועות, מסוף מארס ועד תחילת מאי, התנתק בן גוריון מניהול שגרת הישוב העברי, הסתגר בביתו שבתל אביב והקדיש את זמנו כדי לגבש באופן עמוק את תפיסת הבטחון של המדינה שבדרך. במהלך התקופה הזו, נפגש בן גוריון עם שורה ארוכה של מפקדי ההגנה ודמויות מפתח בכירות וזוטרות מתחום הבטחון, במטרה ללמוד לעומק את התחום ולגבש תפיסה אסטרטגית כוללת של המאמץ הבטחוני של היישוב העברי לקראת המלחמה שבפתח.

במהלך הסמינר הקפיד בן גוריון למלא בכתב צפוף מחברות שלמות שבהן רשם את הערותיו ותובנותיו שהסתעפו למגוון רחב ומרשים של פרטים. החל ממבנה ארגוני, דרך שיטות אימון, רכישת ציוד ואמצעי לחימה, מסגרות תקציביות, מנגנון גיוס כספים, הכשרת מפקדים, ועד לרזולוציה הנמוכה ביותר של מבנה ואמל״ח כיתה בחיל הרגלים.

המחברות של בן גוריון מסגירות בידנו דגם מרתק של מנהיגות. התמסרות מוחלטת, שיטתית ומפעימה למשימה. למידה שיטתית, עמוקה, רצינית, מלאה בפרטי פרטים של תחום הבטחון. ערעור על כל הנחות היסוד, אתגור של שיטתי של המערכת הקיימת, קיראת תגר מטלטלת על המבנה והמסגרות הקיימות, התייעצות רחבת היקף שכללה את כל רבדי הפיקוד. ובעיקר נכונות לצאת אל מחוץ לקופסא, לייצר פתרונות יצירתיים ומפעימים לבעיות השעה וחתירה לייצר מסמך כולל, מדוייק ושלם של תוכנית עבודה אופרטיבית שמגייסת את כלל היישוב העברי למשימת העל של קיומו. ההיבט המרשים ביותר שעולה מתוך ראיונות העומק שניהל בן גוריון באותה תקופה רוטטת של טרום המדינה היא בטחונם העצמי המוחלט של כל הנושאים בנטל המשימה הבטחונית. למרות הפסימיזם המוחלט של בן גוריון, ובניגוד חד לאגדת ה״מעטים מול רבים״ ונס הנצחון של של מדינת ישראל הקטנה על שבעת ארצות ערב, כל גווארדיית הבטחון של תקופת הקוממיות היתה בעלת הכרה ברורה בעליונות המוחלטת של היישוב היהודי ביחס לכוח הצבאי של ערביי ישראל ומדינות ערב. הישוב היהודי ששקד על הקמת מוסדות מסודרים, משק תעשייתי מפותח, מערכת שלטון, שיטת גביית מיסים, כושר ניהולי, תשתית חינוכית מתקדמת, תעשיית ייצור נשק, גופי מודיעין,מנגנון דיפלומטי משומן ונסיון קרבי שנרכש בתקופת מלחמת העולם השנייה, ראתה בעצמה עליונה פי כמה ביחס לישוב הערבי המפולג, נעדר התשתית הכלכלית, שלא היתה לו מנגנון הנהגה ומוסדות ניהול מודרניים ובעל המשק הכלכלי הנחשל ורמה נמוכה מאוד של נסיון צבאי או קרבי כלשהו. כל המפקדים המובילים של ההגנה זלזלו באופן מוחלט בכושר הלחימה וכוח הרצון של הלוחם הערבי הן במסגרת הכנופיות השונות ברחבי ארץ ישראל והן בצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות.

הבטחון המוחלט של בן גוריון בעליונות הצבאית של מדינת ישראל משתקף בבהירות זחוחה מחזונו על אופן התקדמות המלחמה כפי ששרטט ביומנו האישי פחות מעשרה ימים לאחר הפלישה של מדינות ערב:

״ עם קבלת הציוד שבאונייה יש לעבור להתקפה המכוונת לעבר לבנון, עבר הירדן וכיבוש סביבותיה… הקרב על ירושלים הוא מרכזי מבחינה מוסרית פוליטית ובמידה רבה גם צבאית. עלינו לארגן שורה של חטיבות חדשות ולהגביר את הישנות… יש להרוס מייד את רמלה ולוד. יש לארגן את החטיבה של אליהו (חטיבה 8) שתכוון נגד גנין, לקראת מסע לעמק הירדן. מקלף ( חטיבת כרמלי) צריך לקבל תגבורת ותפקידו : כיבוש לבנון הדרומי בעזרת הפצצת צור, צידון וביירות. ביירות נפציץ גם מהים. על יגאל יש להטיל פגיעה בצבא סוריה ממזרח ומצפון (בעמק הירדן) האוויריה שלנו צריכה להפציץ ולהרוס את רבת עמון. החוליה החלשה בקואליציה הערבית היא לבנון. שלטון המוסלמים הוא מלאכותי וקל לערערו. יש להקים מדינה נוצרית שגבולה הדרומי יהיה נהר הליטני.

נכרות איתה ברית כשנשבור את כוח הלגיון ונפציץ את רבת עמון. נחסל את עבר הירדן ואז סוריה נופלת. אם מצרים תעז להלחם – נפציץ את פורט סעיד, אלכסנדריה וקהיר. וכך נגמור את המלחמה ונעשה חשבון אבותינו עם מצרים, אשור וארם. ״

למרות היהירות הבוטחת שמשתקפת מחזונו הברוטאלי והאימפריאלי להחריד של בן גוריון, תקופת הסמינר של בן גוריון משקפת דמות של מנהיג מקצועי, מעמיק ומחוייב שמתייחס ביראת כבוד לתחום הבטחון, לומד אותו באופן רציני ומגבש סביבו תוכנית עבודה שמשלבת שינויים פרסונליים, תוכנית עבודה מדוייקת, התאמות תקציביות ושינויי עומק בכל מה שקשור במודל תפיסת הכוח, הכשרת הלוחמים ובניית שדרת הפיקוד הגבוהה ואכן מציירת את דמותו של בן גוריון כפי שעיצבה אותו האגדה הישראלית. יחד עם זאת, חשוב מאוד להכיר גם כמה עובדות יסוד אחרות שמוסיפות קווים מדאיגים לתמונת הפורטרט המורכבת הזו.

חובבי טריוויה מושבעים שולפים במיומנות את שמו של רב אלוף יעקב דורי בתור הרמטכ״ל הראשון של צה״ל, אבל מעטים יודעים כי למעשה, בתקופה הרת הגורל של מלחמת העצמאות תפקד צה״ל ללא רמטכ״ל בפועל משום שדורי סבל מאולקוס ואושפז בסניטריום בחיפה לטובת טיפולים ודיאטה לקראת ניתוח קיבה. האלוף יגאל ידין ששימש כראש אג״ם מילא בפועל את מקומו.

יתר על כן, עשרה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה והפלישה המיועדת של צבאות ערב בחר בן גוריון לפטר את ישראל גלילי שמילא את תפקיד הרמ״א (ראש המפקדה הארצית) של ארגון ההגנה ונתפס בפועל ע״י אלופי המטה הכללי כסמכות הבטחונית הבכירה ביותר ותפקד בפועל כרמטכ״ל צללים שהכריע בסוגיות החשובות ביותר. גלילי, כמו מפקדים בכירים אחרים באותה תקופה סולק ע״י בן גוריון מצומת ההכרעות הלאומית בעיקר על רקע השתייכותו למפ״ם שהיתה באותה תקופה מפלגת אופוזיציה. גלילי שב לתפקידו באופן חלקי רק לאחר מרד גלוי של אלופי המטה הכללי שבשיחה טעונה עם בן גוריון הציבו אולטימטום של התפטרות במידה ולא יאפשר לגלילי לשוב לתפקידו על רקע הטענה שמערכת הבטחון הישראלית לא יכולה לתפקד בשעה קריטית זו ללא רמטכ״ל או רמ״א.

אולם כעבור חודשיים בעיצומה של המלחמה, על רקע השאיפה של בן גוריון לבצע שינויים פרסונליים עמוקים בצה״ל ולהציב מפקדים יוצאי הצבא הבריטי על חשבון מפקדים יוצאי הפלמ״ח (שלרוב ההשתייכות הפוליטית שלהם היתה למפ״ם) התפרצה המתיחות מחדש. הדוגמא הבולטת ביותר היתה הבחירה של בן גוריון במרדכי מקלף למפקד חזית המרכז במקומו של יגאל אלון מפקדו האגדי של הפלמ״ח. על רקע פרשת המינויים הגישו ישראל גלילי, יגאל ידין ואליהו בן חור מכתבי התפטרות ב 30 ליוני 1948. אליהו בן חור כתב במכתב ההתפטרות שלו את זעקת המחאה שלו:

״ זה כבר הולכת וגוברת ההכרה שהנהלת המלחמה אינה יעילה, אינה מקצועית, מחליטה דברים שלא תמיד משיקולים ענייניים ומפריעה לעבודת המטה הכללי. מאז חודש מאי המצב הלך והורע. אין רמ״א, אין רמטכ״ל, אין מפקד על הצבא, לא הוגדרו התפקידים, הסמכויות והחובות. ״

על רקע מכתבי הפיטורים, הממשלה הזמנית מיהרה להקים ועדת שרים שזכתה לכינוי ״ועדת החמישה״ שתפקידה היה לחקור לעומק את המשבר הבטחוני ולהגיש המלצות ברורות לממשלה. בתום ארבעה ימי חקירה אינטנסיבית שבהם נחקר בן גוריון על תקן הנאשם המרכזי במשבר, המליצה הועדה על הקמת קבינט מלחמה שילווה את בן גוריון בניהול השוטף של המהלכים. היתה זו הלכה למעשה הבעת אי אמון ברורה בתפקודו ובשיקוליו המקצועיים של בן גוריון בתפקודו כשר בטחון. בתגובה הגיש בן גוריון את התפטרותו מתפקיד שר הבטחון.

כדי למנוע את המשבר החריף שהתגעש בעיצומה של מלחמת העצמאות, העלה ראש אג״ם האלוף יגאל ידין הצעת פשרה מפא״ייניקית קלאסית והציע שיגאל אלון לא יתמנה למפקד חזית המרכז, אבל יהיה המפקד של המבצע המרכזי המתוכנן בחזית: מבצע דני. מה שהפך את אלון למפקד בפועל של חזית המרכז. בן גוריון קיבל את הצעת הפשרה ומשך בחזרה את התפטרותו במקביל לביטול ההתפטרות של גלילי וידין.

בבחינה מהודקת, סקירת הארועים נשמעת כמעט בלתי אמינה. התככים, פיטורי הרמ״א, אי מינוי הרמטכ״ל, התפטרות ראשי האגפים במטכ״ל, הרדיפה האישית על רקע ההזדהות המפלגתית, ועדת החקירה, האולטימטום, התפטרות שר הבטחון, הגלישה בין הדרג הצבאי למדיני, כמו גם מסכת היחסים הטעונה והמורעלת כל כך. כל אלה מתרחשים מאחורי הקלעים ברקע של מלחמת ההשרדות הקשה מנשוא של המדינה הצעירה כשהיא נלחמת בריבוי חזיתות ומדממת אלפי הרוגים. כל אלה חושפים את בן גוריון האחר: הקטנוני, תאב הכוח, הקונספירטיבי, שדורש נאמנות טוטאלית, שאינו מאפשר יריבות אידיאולוגית, שרודף את מתנגדיו. קלסתרון שרחוק מהדמות הממלכתית שאנו נוהגים לשרטט לעצמנו.

השנים האחרונות במדינת ישראל הן שנים של פרידה כאובה מהשרידים האחרונים של עידן הענקים. רצח רבין, הקריסה של אריק שרון, פטירתו של שמעון פרס. בזה אחר זה, ירדו מעל הבמה הציבורית השרידים האחרונים של עידן הטיטאנים, של תקופת ראשית הציונות וקום המדינה. בשנת השבעים להקמת המדינה, למרות ההישגים המפוארים במגוון רחב של תחומים, קיימת עדיין בציבוריות הישראלית תחושת החמצה נוסטלגית, כאילו הולך ופוחת דור המנהיגים, ובמקום דור הענקים יישרי הדרך, הצנועים, החפים מאינטרס, תפסו את מקומם פוליטיקאים מושחתים, תאבי שלטון ורודפי בצע. על רקע השרטוט של פרשת ההתפטרות של בן גוריון, אני רוצה להציע מבט אחר. שלא המציאות השתנתה, אלא שדווקא המבט הנוסטלגי שלנו, מלא הגעגוע והמרוחק מאבק הארועים הוא זה שצובע את ההווה בצבעים קודרים. אין ספק שאם פרשה דומה להתפטרות בן גוריון היתה מתרחשת היום, על רקע התקופה ההיפר תקשורתית של ערוצי החדשות והניו מדיה, המדינה היתה גועשת כמרקחה. לעומת זאת, על רקע הנאמנות התקשורתית הטוטאלית, המגוייסת והעיוורת של ראשית המדינה, פרשיית ההתפטרות נותרה עלומה, שקטה וחרישית והתאדתה על רקע ההצלחות המסחררות של קרבות עשרת הימים והדרמה הגדולה של סיום מלחמת העצמאות.

אין זה אומר כמובן שצריך להשלים עם המורכבות הפוליטית של ההווה, לקדש מנהיגים, להפסיק לבחון אותם בעין ביקורתית או להקפיא את המלחמה העיקשת בכל גילוי של שחיתות פוליטית. זה רק אומר שחשוב מאוד לקחת את הארועים בפרופורציה המתאימה ולבחון אותם על הרקע ההיסטורי המדוייק, תוך כדי הכרות אינטימית עם  מדמנת הפרטים ולא על רקע של דיוקן ציבורי מדומיין מנוער היטב עם ערגה נוסטלגית וכיסופים. וכן, חשוב להכיר בעובדה, שמדינת ישראל ממשיכה להתפתח, להתקדם, לשגשג ולפרוח למרות ואולי בגלל התסיסה התמידית של הביצה הפוליטית שכנראה תמיד היתה ותמיד תהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. 

המסע הגיע אל סיומו  המוצלח. 

מסע מצויין שאתגר את תלמידי השכבה, גיבש אותם והעביר אותם תהליך חינוכי משמעותי בשבילים, בנופים ובמרחבים השונים של ארצנו,

תוך כדי מגע מתמיד עם נקודות חיכוך חשובות של יהדות, שרות צבאי, תרומה למדינה, לקהילה, לקבוצה וגם העצמה עצמית.