"אדמה": חינוך בבן שמן

"אדמה": חינוך בבן שמן בשנות הארבעים

 

תוצאת תמונה עבור סרט אדמה על בן שמן

 

אכזרי, אירוני ופרדוקסלי ככל שזה נשמע, התנועה הציונית הגיחה לעולם מתוך הרחם המבעבעת של תנועת הרומנטיקה הגרמנית. ולמרות היותה יורשת לא חוקית, אפילו דחויה, עדיין בעל כורחה נשאה עמה קווי מתאר בולטים של התווים הביולוגים שיצרו אותה. בהתאם לכך, התנועה הציונית חלמה על בניית עולם חדש, אוטופי, צודק שוויוני ולפחות האגף השמאלי שלה, חלם על בריאה של "יהודי חדש", כזה שיקרע את עצמו מן העבר הגלותי, מהפאסיביות, התלות בחסדי שמים, חוויית התלישות, הטפילות והוויית המסחר ויברא יהודי ארצישראלי, מחובר לקרקע, שורשי, יצרני, עובד כפיים, חסון, אמיץ, שלוקח את גורלו ועתידו בידיו.

 

בן שמן הוקמה אם כן, כחוות הכשרה, כלומר כ"חוות הבראה", כמרחב של שיקום הנפש והגוף של היהודי הגלותי. כמקום שבשעריו יכנסו הנערים ה"חולים" במגפת הגלות הממארת של העולם הישן ויעברו תהליך מהיר של שיקום שיינטע אותם מחדש בקרקע הבריאה של אדמת הלאום. כמקום שיצמיח מתוכו את הילדים של "המחר": חסונים, יצרנים, לוחמים, דור העתיד שיישא על כתפיו את הנטל הכבד והמסוכן של המהפכה הציונית והקמת המדינה העברית.

 

בשנת 1947, ברגעים המרטיטים שקדמו להקמת המדינה, בשעה שכפר הנוער בן שמן קלט במסגרת "עליית הנוער" נערים רבים, פליטי שואה מכל רחבי אירופה, נקלע כפר הנוער בן שמן לחובות לא פשוטים. כדי להתמודד עם הסיטואציה, מנהל הכפר ד"ר זיגפריד ליהמן, חתם על הסכם עם ארגון "נשות הדסה", שלפיו הארגון האמריקני יכסה את חובות הכפר ובתמורה יפיק הארגון סרט שיתעד את הליך הקליטה והוויה החינוכית – ציונית בבן שמן ויציג את פועלו בכל רחבי העולם. אל המשימה גויס אחד מן הבמאים  והצלמים המובילים של ז'אנר הסרטים הציוניים "הלמר לרסקי" והתוצאה הייתה סרט בשם "אדמה" או בגרסתו האמריקאית: "מחר הוא יום נפלא". 

 

הסרט עוקב באופן צמוד אחרי תהליך קליטתו ההדרגתי של בנימין, נער יתום, ניצול שואה, שמתגלגל אל כפר הנוער בן שמן לאחר ששרד את התופת של מחנה ריכוז גרמני. הקליטה כאמור איננה פשוטה. בנימין, באופן טבעי, נמצא בפוסט טראומה הישרדותית ואיימי השואה חרוטים עמוק בכל נשימה וצעד שלו. הגדרות של כפר הנוער, שנועדו להגן מפני התקפה חיצונית, מהדהדים לבנימין את גדרות החשמל של מחנה הריכוז, העבודה במשק החקלאי נחווית בעיניו כעבודות כפייה את האוכל הוא גונב וממהר להסתיר לקראת יום סגריר ושיחת הכרות בבית הספר נדמית לו כחקירת גסטפו שמנסה לחשוף בעורמה את זהותו היהודית שאותה הוא מתאמץ להסתיר. בנימין הוא כמובן מטפורה חיה ל"שארית הפליטה" של הנוער היהודי באירופה: צל אדם, חלקיק אטומי מנותק המכונס בעצמו ומסרב לבטוח באיש בעולם. חיה נרדפת שנלחמת על חייה, שרואה צל הרים כהרים, מבחינתה המוות האכזר אורב בכל פינה.

 

הרפואה החינוכית והנפשית בסרט למצבו של בנימין הוא כפר הנוער בן שמן עצמו. כמו רחם טובה, ההוויה הפסטורלית של הכפר עוטפת את פליטי השואה בשקט, בחום מערסל, בביטחון, בסבלנות אינסופית, בהכלה, בסיפוק התנאים הבסיסיים ומחלחלת בהתמדה עקשנית שממוססת בעדינות  מלטפת את איימי העבר. המדריכים בכפר קשובים ורכים, סבלניים ומתמידים. החניכים מסביב מאושרים, משחקים, לומדים, עובדים ומנגנים בסקרנות ילדותית פשוטה וטבעית, שמשפיעה את האושר שלה על הנקלטים החדשים וכל אלה ממוססים בהתמדה את חומות הפחד וסיוטי הלילה ונוטעים זרעים ראשוניים של אמון בעולם, בחברה, בטבע האדם.

 

בעדינות איטית של צמח מים משתלב החניך החדש בסביבה הכפרית ומתחיל לספוג את ההוויה הכפרית. להנביט מחדש שורשים של קשרים חברתיים, אמון, קבלה ונתינה לאחר ואפילו ניצנים של רגשות אהבה. העבודה במשק מחשלת את גופו, קושרת אותו אל הטבע, אל העשייה היצרנית, אל בעלי החיים, אל חוויה אורגנית. הפעילות החינוכית של ערבי המוזיקה, הארוחות המשותפות, השירה, קבלת השבת בצוותא, ההתנדבות לקראת הקמה של יישוב עברי חדש, כל אלה מגייסים אותו בהדרגה להתמסרות אל הקולקטיב, אל המסורת של עמו, אל החזון של התפיסה הציונית, אל עבר מטרה מלכדת ומשותפת שגדולה מחייו הפרטיים, שמאפילה אפילו על אינסטינקט ההישרדות של הפרט.

 

שיאו של הסרט מתרחש בטקס החניכה האישית של הגיבור, טקס המעבר ההרואי, שמסמן את הקריעה הסופית של בנימין מן העולם הגלותי הישן וההצטרפות אל העולם הציוני החדש שבו מאמץ בנימין ערכים של עוצמה, כבוד, חיבור שורשי למסורת ותחושה של כוח. המעבר מתרחש בשיאו של חג החנוכה והטקס מאפשר לנו חלון הצצה נדיר ומיוחד לאופן המבריק שבו התנועה הציונית עיצבה מחדש את לוח השנה היהודי וגייסה אותו בשירות המהפכה הציונית המתחדשת.

 

לפי מיטב המסורת החינוכית שעוצבה בעשור הראשון של תחילת המאה ב"גימנסיה הרצליה", החלו חגיגות החנוכה בעלייה לרגל לקברות המכבים במודיעין. למרגלות הקברים הוקראו פרקים מתוך ספר המכבים ולאחר הטקס המרשים החל מרוץ לפידים שבו הועברה האש מקברי הגיבורים אל כל ישוב עברי בארץ. המיקוד הציוני של חג החנוכה הועתק מחג של נס אלוהי לחג של גבורה עברית עצמאית שתולה את הניצחון בגבורה ובעוז הרוח של המקבים ("נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו"). המקבים ויהודה בראשם הפכו להיות מודל לחיקוי של הגבורה העברית המתחדשת, דגם ליהודי החדש, השרירי, אמיץ לב, לוחם חירות ללא חת, קנאי למורשת ישראל ולדת האבות שאינו נסמך על הנס, אלא חותר לעצב את עתידו בעצמו.

 

הפסגה ההרואית של הסצנה מתרחשת בטקס הדלקת מנורת חנוכה. בנימין, החניך החדש שניצל מן התופת, נבחר ע"י המורה לשאת את לפיד האש, את נס המרד והגבורה היהודית ומוביל אותו בריצה מקברות המקבים אל כפר הנוער בן שמן. בכניסה לכפר מוביל בנימין את הלפיד אל אולם "בית סנטור" (ניתן לראות בסרט בבירור את ריצוף השח מט ששרד באופן מדהים עד היום) ומדליק עם אבוקת הניצחון את מנורת החנוכה לקול תשואות החניכים. בכך מתחבר בנימין באופן סופי ומלא אל הערכים החדשים של כפר הנוער בן שמן: גבורה, עוצמה, נחישות והקרבה ובנימין כמו נולד מחדש בשרות עמו והרעיון הציוני. התהליך החינוכי הארוך, המורכב, הסבלני והכמעט לא ייאמן של השיקום מתופת השואה מגיע למעשה אל קיצו ובנימין כאילו נולד מחדש.

 

בשנת 1960 נדלק חומר הניטרט (כמו בסצינה המפורסמת בסרט "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו) שעליו הודפסו עותקי הסרט שנשמרו במחסן בכפר. הדליקה הספונטנית שרפה עמה את כל העותקים הידועים של סרט המקור, כמו גם את חדר האוכל בכפר. בידינו נמצאת כיום רק הגרסא האמריקאית של הסרט שלא ברור הפער המדויק בינה לבין גרסת המקור העברית.

 

הסרט שיצא לאור בימים הראשונים של הקמת המדינה מאפשר לנו הצצה חטופה ונדירה (גם אם ערוכה ומבוימת) אל ההווי המיוחד והאתוס של כפר הנוער בן שמן בימים ההרואיים של אותה תקופה, כמו גם אל העשייה החינוכית המיוחדת בתקופה הכול כך טעונה שבין תום גל ההדף האכזרי של השואה לימיה הראשונים של הקמת המדינה. מעטים המוסדות החינוכיים במדינת ישראל שמתהדרים בזנב ארוך ומפואר כל כך של מסורת ועשייה חינוכית ועל כך כמובן גאוותנו.

קישור לסרט אדמה: https://www.youtube.com/watch?v=9iXkhML3MHk