באנו חושך לגרש

באנו חושך לגרש

תוצאת תמונה עבור באנו חושך לגרש

 

חג החנוכה הוא אחד החגים המורכבים ביותר בלוח השנה היהודי. ראשית, אין לחנוכה אזכור תנ״כי או מגילה מלווה (כמו מגילת אסתר או רות לפורים ושבועות) להישען עליה. שנית, ההתייחסויות של חז״ל לחנוכה במשנה ובתלמוד הן מצומצמות למדי, לעיתים אגביות עד כדי תמיהה וחשד. שלישית, המקורות המרכזיים שלנו על אירועי מרד החשמונאים: ספרי המקבים א-ד, לא זכו להיכנס לקאנון המקראי ונותרו ביהדות כ״ספרים חיצוניים״ ששרדו רק הודות לקידושם ע״י הכנסייה הנוצרית וצירופם לביביליה (ספרי המקבים שרדו לצערנו רק בגרסת התרגום ליוונית). ורביעית, בין חז״ל לחשמונאים נמתח קו ארוך של דם רע, החל מהשתלטות מלכי בית חשמונאי על הכהונה והמלוכה בניגוד להיתרים ההלכתיים (בית חשמונאי תפס את הכהונה הגדולה והמלוכה מבלי שהיה מיוחס לבית דוד או למשפחת הכוהן הגדול) ועד לפורענות שזרעו מלכי בית חשמונאי בקרב חכמי הפרושים שנרדפו על ידם עד מוות שנים ארוכות.

 

על כן, מעבר לסיפור הגרעיני המוכר על אירועי החג, מדהים להיתקל בפרשנות רדיקלית של חז״ל על חג החנוכה, כחג אור אוניברסלי שאינו קשור באופן ישיר לסיפור המוכר של מרד המכבים.

 

במסכת עבודה זרה ח' בתלמוד מציגים חז״ל את אחת מסיבות היסוד לקיומו של חג החנוכה:

 

״ תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמים״

 

התלמוד מציג את האדם הראשון, כאדם בודד בעולם שעומד לבדו אל מול העוצמה והאין סוף של היקום ונחרד לגלות שהימים הולכים ומתקצרים וחשכת הלילה מתעצמת ומשתלטת על העולם. מדובר בחרדה קיומית ברורה אל מול השינויים המתרחשים בטבע. התגובה האינסטינקטיבית של האדם היא תגובה מוסרית, קישור השינוי הפיזיקלי אל מעשיו, תחושה ברורה שמדובר בעונש על חטא. חרדה, שהתגברות החושך בעולם היא תגובה,  סוג של קנס, גזר דין מוות שנגזר עליו משמים כתגובה על חטא עץ הדעת. האדם הראשון מבועת שהתקצרות הימים היא למעשה חזרה איטית והדרגתית לחושך הקדמוני שעל פני תהום, אל התוהו ובוהו, אל הכחדת העולם, שהיקום חוזר אל עידן האפלה והחורף הנצחי.

 

״עמד וישב ח׳ ימים בתענית ובתפילה, כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים״

מתוך חרדת המוות ועל מנת לנסות לכפר על חטאו, אדם הראשון גזר על עצמו 8 ימים של צום, תפילה ותענית. אולם, כעבור כמה חודשים של מתיחות חרדתית, כשהגיע חודש טבת (היום הקצר ביותר בשנה הוא ה 21 בדצמבר בתקופת החנוכה ולאחריו מתחילים הימים להתארך מחדש) והאדם הראשון הבחין שהימים חוזרים ומתארכים, הבין האדם הראשון שלא מדובר בעונש על חטא, אלא שזהו מנהגו של עולם, שכך עובדת המחזוריות הטבעית ושהיא מנותקת לגמרי ממעשיו. על כן, מתוך תחושת הקלה ואושר, הכריז האדם הראשון על שמונת ימי התענית כעל שמונה ימי חג.

 

״ לשנה האחרת עשה לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים.״

 

התלמוד ממשיך ומסביר שבשנה שלאחר מכן (״לשנה האחרת״), הקדיש האדם הראשון שמונה ימי חג גם להתקצרות וגם להתארכות היום (לאלו ולאלו). כלומר, חז״ל מקדישים את חג הסוכות לחג שמסמן את תחילת התקצרות הימים ואת חג החנוכה כחג שמסמן את ראשית ההתארכות (מדובר בשני החגים היחידים בלוח השנה העברי שאנו חוגגים במשך שמונה ימים). חז״ל ממשיכים וחותמים בכך, שבעוד שאדם הראשון קבע את המועדים לשם שמים, כלומר הקדיש אותם לכוח האלוהי האחדותי שעומד מאחורי הסדר הקוסמי, שמניע ומתחזק את התנועה והחוקיות של העולם, ״אומות העולם״ החמיצו את הכוח המניע העמוק של הטבע וייחסו את הכוח לגורמי השמים עצמם ועל כן עבדו באופן ישיר ומוטעה את השמש, הירח, הכוכבים וכוחות הטבע עצמם. 

 

במדרש הקצר, חז״ל בעצם מסבירים את האוניברסליות של חג החנוכה ואת הקרבה הלא מפתיעה שלו לחגי אור אחרים שחלים בסמיכות מתעתעת. כולנו מכירים למשל את הסמיכות של חנוכה אל הכריסמס, אבל גם אל חגי חורף פגאניים אחרים שנחגגו ברוב התרבויות בעולם העתיק (למשל חג הסטורנליה שהוקדש לאל החקלאות סטורן ברומא וחל ב 17 בדצמבר). חז״ל מבארים לנו למעשה כיצד נוצרת דת, מהו התהליך המסתורי שבמהלכו בוקע רגש היקסמות מתוך אותו רגע נורא של יראה, פחד ורעב לנחמה של האדם הבודד שעומד חשוף בפני הכוחות המופלאים והמאיימים של איתני הטבע, מתוך ההתבוננות באינסוף, בשינויים, במעברים בין חושך לאור, בחילופי עונות השנה. חז״ל מדגישים כיצד האדם ממהר לפרש את השינויים בטבע: מגשם וגאות דרך בצורת, חושך, רעידות אדמה ועד התפרצויות געשיות, כעונש משמים על מעשיו, בעוד שלמעשה מדובר במנהגו של עולם, במחזוריות וחוקיות פיזיקלית קבועה.

 

ההבדל מבחינת חז״ל בין חושך לאור, בין "לשם שמים" לעבודת כוכבים הוא הבדל של פרשנות, של הכרת המקור. הוא גם ההבדל שבין פ׳טיש, בין ייחוס כוח לדבר עצמו, לחפץ, לחומר, למה שרואות העיניים, לבין הבנה עמוקה וסבלנית יותר, ייחוס העוצמה לאותו כוח טמיר ונעלם שמניע את הדברים, שמעניק לעצמים את היכולת להתקיים, לנוע ולשמר את החוקיות גם אם הוא אינו נתפס בחושים.

 

מבחינת חז״ל, חג האור היהודי, איננו רק חג שמסמל את האור בבית המקדש, את אור ניצחון המכבים על היוונים את ניצחון הרוח על החומר. כל אלה מתבררים כמטפורות לעניין עמוק וקדמוני יותר. כרמז וסמל לאור אוניברסלי, לאור של הקוסמוס, להתגברות ההדרגתית של אור היום שמזין את היקום. חנוכה, לפי חז״ל נקבע כבר בימי אדם הראשון, כסמל, להכרה העמוקה של האדם במחזוריות החוקית של הטבע, אבל גם באותו כוח רוחני ונסתר שמאפשר אותה.

 

חג אורים שמח !!!