ילדי התקופה

תוצאת תמונה עבור ילדי התקופה/ ויסלבה שימבורסקה

 

חיה פוליטית

המשוררת הפולניה, ויסלבה שימבורסקה, חתנית פרס נובל לספרות, לועגת בסרקזם מושחז ואיטי בשירה "ילדי התקופה" לתפיסת עולם אינטלקטואלית שמחויבת לפוליטיות של האדם. תפיסה שבשנים האחרונות כבשה בהתמדה את האופק המחשבתי של העולם המערבי, החליפה את האידיאולוגיות הגדולות של המאה הקודמת ומזהה את "הפוליטי" בכל היבט של הקיום האנושי. לפי התפיסה הזו, האדם הוא בהכרח חיה פוליטית. בכל מעשה, נשימה, מחשבה החלטה, פעולה או הימנעות מפעולה, האדם בעל כורחו מתבוסס בפוליטיקה.

 

שימבורסקה מודעת כמובן עד כאב ל"פוליטיות" של החיים ולהתמוססות של הפוליטיקה בכל נשימה אנושית. לעובדה שגם חומרי הגלם שלנו הם תמיד בעלי הקשר פוליטי. לכך, שכשאנחנו שותים מים מינרליים, אנחנו תמיד בהכרח גם מייבשים איזה נחל במדבר יהודה או בגולן, מגבירים זיהום של פלסטיק או משמנים זיכיון שאיבה של טייקון שמקורב לפקיד הממשלתי הנכון. שהנייד שבו אנחנו שולחים הודעות, נעלי הספורט האופנתיות או המוצרים הזולים שאנו מזמינים בעלי אקספרס, נבנו במפעלים סגורים שבהם מועסקים מיליוני בני אדם בתנאים שמפלרטטים עם עבדות מודרנית, תחת פיקוח, שליטה ומעקב שנוגשי העבדים של העת העתיקה לא היו מסוגלים אפילו לחלום עליהם. גם האוויר שאנו נושמים, בחיפה, בבייגין, בקרקוב (עיר מגוריה של שימבורסקה) או בבנקוק, מזוהם או נקי בהתאם להחלטות פוליטיות של רגולציה על שימוש בפחם, איכות התחבורה הציבורית תקנות רכב או החתימה  (או ההימנעות מחתימה) על פרוטוקול קיוטו.

 

ברור אם כן שהכל פוליטי. אבל, מה ששימבורסקה לדעתי מבקרת בשירה הוא את העובדה הפשוטה שדווקא התקופה שבה מתחדד באופן בהיר כל כך עומק החלחול והנוכחות של הפוליטיקה לכל נשימה ופעולה אנושית היא גם התקופה הא-פוליטית ביותר. התקופה שבה פחות ופחות בני אדם מתעניינים בפוליטיקה, התקופה שבה האדישות הציבורית, הלהט להיות מעורב ולשנות, המעקב, העניין, המחאה, ואפילו אחוזי ההצבעה נסוגים בהדרגה וממוססים את מקומה של המודעות הפוליטית בחיינו.  

 

תקופה שבה כולנו מתמגנטים לסרטונים משעשעים בפייסבוק, מרוקנים בתשוקה את המדפים בדקתלון, אבל מעט מאוד ישראלים מעיזים להיות מעורבים בפוליטיקה במובן הקלאסי שלה: הפגנה, מכתב, מחאה, חברות במפלגה (לא משנה איזו) או אפילו בקריאת עיתונים עם סקרנות ולהט אידיאולוגי בעיניים.

 

וכל זה נכון לדור שגדל על החדשות של חיים יבין כמדורת השבט הקדושה. שעדיין מושגי היסוד של הפוליטיקה, של ויכוחי הענק שיצרו את קווי השבר הטקטוניים בין ימין ושמאל בחברה הישראלית חרוטים ומהדהדים להם בנשמה.

 

כשמדובר בדור של תלמידינו, הניתוק מהמעורבות הפוליטית הוא כמובן חד הרבה יותר. ספק אם קיים בבית הספר תלמיד אחד שקורא עיתון על בסיס יומי, שמסוגל לנקוב בשמם של יותר מ 15 חברי כנסת או לשרטט את הוויכוח הציבורי בתחום הרגולציה של הגז בישראל. ואלה כמובן רק סימפטומים חיצוניים, הלהט הפוליטי, האכפתיות, המעורבות, הנכונות להתגייס, להקריב או רק להבין ולשלוט בעובדות התמוססה מזמן בין שלל הרשתות החברתיות, תרבות הצריכה או ערוצי המוזיקה.

 

האדישות הזו, לצערנו לא באמת מבטלת את ההתרחשויות הפוליטיות בעולם. מתחת למכ"ם האדיש של המודעות הפוליטית המנומנמת שלנו דברים ממשיכים להתרחש. מדינות במזרח התיכון קמות וקורסות, מתפרקות ומתאחות. בריתות ניתקות ומורכבות מחדש, גייסות כובשים שטחים, משטרים מתחמשים ומשנים פניהם, תנועות חדשות תוססות מתחת לפני השטח. ספק אם הקרום הדק של האשליה שהצלחנו לבנות בשנים האחרונות של "מדינה מערבית" מנותקת מסביבתה שמתנהלת בשלווה אסקפיסטית בין כוס אספרסו, לסדרת טלוויזיה חדשה, בין נסיעה לחו"ל לרכישה של חולצה ממותגת תצליח לשרוד כאן עוד זמן רב.