נאום פריקלס

נאום פריקלס: דמוקרטיה, חוקים ומנהיגות במבחן.

בשנת 431 לפנה"ס פרצה מלחמת העולם הראשונה של יוון הקלאסית: המלחמה הפלופונסית הראשונה. התנגשות הטיטאנים של המרחב היווני לא הייתה מלחמה שנסובה רק על חלוקת כוח, שטחים שליטה, בריתות, נתיבי מסחר ועושר כלכלי, אלא הייתה בראש ובראשונה מלחמה אידיאולוגית. התנגשות הרואית בין שתי תפיסות עולם ערכיות, מלחמת תרבויות נוקבת.  

מן הצד האחד, עמדה עיר המדינה ספרטה, שקידשה בתפיסת העולם שלה את ערכי המלחמה. בניה של ספרטה, חונכו מיום היוולדם להתעצב כחיילים הקשוחים, האמיצים והמיומנים ביותר במרחב של העולם העתיק. כשתינוק ספרטני הגיח אל העולם, כהני העיר נהגו לעמוד על ספו של צוק תלול, לשפוך על התינוק מים ובמידה והתינוק היה בכיין מידי, רכרוכי, נכה, חלוש או חולני מידי, הוא נזרק מן הצוק, טרף לעורבים שחגו מעל. מגיל שבע נשלחו ילדי ספרטה הרכים אל ה"אגוגה" המוסד החינוכי הספרטני שם עברו תהליך הכשרה סגפני שכלל חישול נפשי, מכות, משטר אימונים חמור, סדר יום קפדני והכשרה תובענית כלוחמים. מן העבר השני, התייצבה עיר המדינה (פוליס) אתונה שהציגה במאה החמישית לפני הספירה תחת הנהגתו של פריקלס תפיסת עולם מוזרה, ייחודית ונדירה בתולדות ימי האדם, שהיוונים נהגו לכנות אותה בשם דמוקרטיה.

בתום השנה הראשונה למלחמה, התכנסו אזרחי אתונה האבלים לטקס הלוויה ממלכתי לזכרם של חללי המערכה. עצם הטקס הממלכתי, היה בפני עצמו מהפכה שקטה ששיקפה את עקרונותיה הרדיקליים של העיר. המצבה והקברים לא שיקפו את יחוס הדורות של הלוחמים, את עושרם, את מעמדם הצבאי ודרגתם, אלא יצרה שוויון מוחלט של הלוחמים למען המולדת האתונאית, דמוקרטיה של המתים. עשירים ועניים, קצינים ולוחמים פשוטים, מפורסמים וחסרי שם, נקברו בצוותא וזכו לכבוד משותף ולטקס ממלכתי אחיד. הרעיון הזה מעצב למעשה עד עצם היום הזה את בתי העלמין, אחידות המצבות וטקסי ההלוויה הממלכתיים בעולם וכמובן שגם בהר הרצל.

בטקס האתונאי נשא פריקלס, מנהיגה של אתונה, נאום הספד ממלכתי שהגיע אלינו בזכותו של תוקידידס, ההיסטוריון היווני שכתב את "תולדות מלחמת הפלופונס" והקפיד לצטט אותו בספרו. הנאום שנכנס לפנתיאון הנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה מהווה בשבילנו חלון הצצה צר ונדיר למדי לתפיסת עולמם המיוחדת של האתונאים ולדבקות שלהם באורח החיים הדמוקרטי שאתונה הדמוקרטית מתעקשת לבשר, כמו גם למודעות המחודדת של האתונאים להיותה של אתונה מגדלור ערכי ליוון, על ערי המדינה הרבות שלה ומשטריהם המגוונים ולמעשה לעולם העתיק כולו.

לאחר שהודה בנאומו לאבות המייסדים של עירו, פותח פריקלס בתיאור ייחודה הערכי והמשטרי של אתונה:

" אין אנו מחזיקים בצורת ממשל לפי חוקי שכנינו, ויותר משאנו מחקים אחרים הרינו משמשים להם מופת. משטרנו איננו משטר שנשלט בידי מעטים, אלא בידי רבים, ועל כן הוא נקרא בשם דמוקרטיה. ואף על פי שכל בני האדם שווים בפני החוקים בדברים שבין אדם לחברו, הרי כבוד האדם בציבור נקבע לפי ערכו ותרומתו של האדם ולא לפי מוצאו וייחוס אבותיו. ומי שיש בידו לעשות טובה ולתרום לעיר, אין מונעים ממנו זאת בגלל עוניו או מעמדו הנמוך. "

פריקלס ממשיך ומתאר את המדיניות הפתוחה, האזרחית והפלורליסטית של האתונאים ביחס לשכניהם, ליחסי החוץ והמסחר וגם ביחס לזרים הפוקדים את העיר:

" עירנו פתוחה לכל, ומעולם לא מנענו, ע"י גירוש, מאיש נוכרי לראות וללמוד דבר, פן יפיק האויב טובה ממראה עיניו. כי אין אנו בוטחים הרבה בכלים ובתחבולות, אלא באומץ הרוח הנכון ששוכן בקרבנו. אויבנו עמלים על חינוך בניהם ומרגילים אותם בעמל קשה מילדותם ללמוד גבורה ומלחמה, אבל אנו דרכינו בנחת, ואף על פי כן, איננו מפחדים לקדם את פני כל סכנה כראוי לה. "

נאום ההספד של פריקלס הוא למעשה שיר הלל בשעה קשה של מלחמה שמאיימת על עצם קיומה של העיר. פריקלס מבקש להזכיר לתושבי העיר ולוחמיה את תפיסת העולם היסודית של אתונה, ולכן מחבר שיר הלל, לאידיאולוגיה שבשמה נפלו הלוחמים, שבשבילה הקריבו את חייהם, שלמענה יצאו לקרב. פריקלס טוען בנאומו למעשה כי למרות שהספרטניים מקדישים את חייהם ומשאבי עירם, קודש לחיי המלחמה, הערכים של אתונה, החופש, השוויון, הנאמנות לעיר, האזרחות הטובה, ערכי הדמוקרטיה של חופש דיבור, חופש תנועה, שוויון בפני החוק, הערכת אדם ע"פ כישוריו ולא ע"פ מוצאו המשפחתי, תמיכה בחלשים, והימנעות המדינה בהתערבות בחיי הפרט הם למעשה הקורים השקופים, הלא נראים, אבל המחושלים שמעניקים לאתונה את עוצמתה, שמייצרים את הנאמנות והעוז של לוחמיה, הם היסודות המוצקים עליהם נשענת העיר והדבק העוצמתי והלא נראה שמאחה ביחד את גבורת לוחמיה.

אחד החלקים החשובים ביותר בנאומו של פריקלס מוקדש כמובן לנאמנותם של בני אתונה לחוקי ארצם ולערך המקודש של עקרון שלטון החוק שלא נועד לשרת רק את טובתם של החזקים ועשירי העיר, אלא קודם כל כדי להגן על החלשים הנדכאים. אבל פריקלס מציין גם משהו עמוק יותר מהחוקים הפורמליים – את החוקים הלא כתובים. את קוד הכבוד הבסיסי והלא מתומלל של תרבות שלטונית ואזרחית, של נומוס (קוד התנהגות תרבותי) שאותם חייבים לכבד כולם, אבל יותר מכך, שהפרתם מהווה הפרת אמון ציבורית ואות קלון חברתית:

" מתוך יראת כבוד אנו שומעים תמיד בקול המושלים, הממונים עלינו ושומרים את החוקים, ויותר מכל את אותם החוקים, שניתנו לטובת הנדכאים. וגם את אותם חוקים, שאף על פי שאינם כתובים – עובריהם בזויים בעיני הכל. "

פריקלס מתייחס בנאומו גם לסוגיית הרדיפה אחרי העושר, הכסף ומרכזיותה של החומריות בעיר אתונה.  גם כאן, שם המשחק בתפיסת העולם האתונאית היא המידתיות:

" אנו אוהבים יופי שיש עמו פשטות ואוהבים חוכמה שאין עמה רכרוכיות. בעושרנו אנו משתמשים כבאמצעי כדי לפעול בשעת הכושר ולא לשם התפארות או התגנדרות יתרה. אין איש מאתנו שמתבייש להודות בעניותו, אבל חרפה היא לא לטרוח להיחלץ ממנה.".

בימים המורכבים האלה שבהם הדמוקרטיה הישראלית מטלטלת בים סוער של התמודדות עם שאלות אקטואליות של מנהיגות, שלטון החוק, חקירות משטרה, עדי מדינה, התקפות בוטות על הפרקליטות, התקשורת וגופי החקירה, האשמות בפוטש, ברדיפה אישית, בתפירת תיקים ובהתחשבנות קטנונית. בימים שבהם מנהיגים רבים כל כך בשני העשורים האחרונים, מגיעים לחדרי החקירות באופן סדרתי, פוקדים את כותלי בית המשפט ואף נשלחים לכלא. בימים בהם עבים כבדים וחשוכים של איומי מלחמה מתקדרים מעל שמי הדמוקרטיה הקטנה והצעירה שלנו, ראוי לדעתי להציץ לכמה דקות בנאום הספד מיוחד, שנשא בנסיבות כל כך שונות, אבל גם דומות להפליא, במרחב גאוגרפי לא מרוחק מידי, לפני כמעט 2500 שנה ואולי לרענן מחדש לעצמנו, אבל בראש ובראשונה לתלמידנו את הבסיס הערכי, את המסד והתשתית של הרעיונות שבגללם הקמנו מדינה, שלמענם אנחנו עובדים, אוהבים, מקימים משפחות, נלחמים וחיים.