תורת החינוך של הרמב"ם

תורת החינוך של הרמב"ם

 

תוצאת תמונה עבור רמב"ם

 

רבי משה בן מימון שחי במרחב השליטה המוסלמי של ימי הביניים החזיק בחייו בשני כובעים מורכבים. בכובע הראשון, הרמב"ם הוא "הנשר הגדול של ההלכה", אחד מגדולי הפוסקים והמחבר של "משנה תורה", החיבור ההלכתי החשוב ביותר של תקופתו שבו מקיף הרמב"ם את כל הפסיקות ההלכתיות של התורה שבע"פ. בכובעו השני, הרמב"ם הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר של ימי הביניים, שהגותו התפרסמה בכל רחבי העולם המוסלמי והנוצרי גם יחד. בספרו  המונומנטלי "מורה נבוכים" עומל הרמב"ם להוכיח כי למרות הקרע לכאורה בין תורת אריסטו לבין תורת ישראל, ניתן להלחים ביד אומן את שתי האמונות ביחד וכי בסופו של דבר ה"אמת" היא אחת. אמונה ומדע, דת ופילוסופיה אינן סותרות, אלא יכולות להתקיים בשלום ובהשלמה זו לצד זו.

 

הקלישאה מספרת על הרמב"ם כנציגה הבכיר של "תור הזהב של יהדות ספרד" וכהמחשה בולטת לתקופה שבה יהודים שגשגו בשלום ושלווה בצל קורתו של האיסלם. אולם האמת ההיסטורית היא שאין כמו תולדות חייו של הרמב"ם כדי להדגים דווקא עד כמה התפיסה הזו רחוקה מן המציאות ועד כמה מעורער היה מקומם של היהודים במרחב.

 

הרמב"ם נולד בקורדובה שבדרום ספרד שבאותה תקופה היתה תחת שליטה מוסלמית. בהיותו של הרמב"ם כבן עשר, השתלטה על המגרב ואל אנדלוס שושלת חדשה של מוסלמים קיצוניים בשם ה"מוואחידון", כלומר מייחדי שם האל. השושלת החדשה נודעה ביחס הקנאי שלה לכופרים ובדרישה הקשוחה שלה מן היהודים להמיר את דתם. בעקבות הרדיפות הדתיות נאלצה משפחתו של הרמב"ם לעקור מעיר מגוריהם ולנדוד מאנדלוס אל העיר פאס שבמרוקו. אולם גם במרוקו, בעקבות התפשטות השליטה של השושלת החדשה, נאלצה משפחתו של הרמב"ם לעקור את מגוריהם ולהמשיך במסע הנדודים. השמועות מספרות כי תחת הגזירות הדתיות החמורות והרדיפות של השלטון החדש והקנאי נאלץ הרמב"ם להמיר את דתו למראית עין ולחיות כאנוס שמקיים את מצוות האסלם. רק משהצליחה משפחתו של הרמב"ם לברוח ממרוקו, חזר זה אל היהדות באופן גלוי. אין לנו אימות היסטורי ודאי לאיגרות האלה שנפוצו ביחס לרמב"ם, אבל חשוב לציין ש"באיגרת השמד" המפורסמת ששלח הרמב"ם לקהילת יהודי תימן שסבלו גם הם מרדיפות דתיות חמורות באותה תקופה, התיר הרמב"ם לומר את השאהדה (הצהרת הנאמנות של האיסלם – אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד נביאו) במקרים של פיקוח נפש.

 

ממרוקו עקר הרמב"ם אל ארץ ישראל והשתכן בה לתקופה קצרה וממנה נאלץ שוב להגר אל אלסנדריה שבמצרים ולבסוף התיישב בקהיר תוך שהוא זוכה להגנה ופרנסה במשרת רופא חצר המלוכה בארמונו של צאלח א-דין.

 

הרמב"ם היה כמובן איש אשכולות ומלבד בקיאותו בתורה, בהלכה היהודית, בפילוסופיה ורפואה, הרמב"ם כותב גם בענייני דקדוק עברי, אסטרונומיה, פיזיקה, בוטניקה ושלל נושאים מדעיים אחרים. וכמובן גם בנושאי חינוך ומוסר (שמונה פרקים).

 

בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה הוא מציג לפנינו משל מפורסם בענייני חינוך, שעיקרו הוא האסטרטגיה שבה על המורה לעורר מוטיבציה בתלמידיו.

 

הרמב"ם כותב:

 

"… נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה… אלא שהוא (הנער), למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב… ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו את אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעינו מן הקריאה וטובה הרבה בלא ספק… והוא עמל די שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש. "

בתפיסתו של הרמב"ם הטבע, האדם, הנשמה וגם ההיסטוריה האנושית נעים בתנועה בין קטבים של חומר ורוח. על כן, כשמתחיל הנער הקטן ללמוד תורה, מפאת גילו הוא איננו מתעניין בדברים רוחניים ואיננו מבין או מפנים את החשיבות שברכישת האוריינות ומיומנות הקריאה. כך לפי הרמב"ם בנויה נפש האדם. נקודת המוצא שלה היא חומרית. ההנאות של הנער, בהתאם לגילו הן הנאות חושניות. ועל כן, כדי לעודד אותו ללמוד ברצינות, לעבוד קשה, להתאמץ ולשקוד, חייבים לפתות אותו באמצעים מתאימים, כלומר להבטיח לו ממתקים טעימים כגון אגוזים, תאנים או דבש מתוק. בשלב הנוכחי, הנער לומד לא למטרת הלימוד, אלא לשם הפרס. זוהי דרכו של עולם.

 

הרמב"ם ממשיך:

 

" יגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים… יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה"

 

כאשר הנער גדל, מתפתחים בהתאמה גם נפשו ושכלו וכעת התשוקה שלו מועתקת ממושאים חומריים פשוטים כגון ממתקים, אגוזים ושקדים לעניינים חברתיים. כעת הנער ממוקד בנראות החברתית שלו בהופעתו ומראהו החיצוני. ולכן, המורה מעודד את חדוות הלימוד של הנער בפרסים מתאימים כגון נעליים או בגדים.

 

" וכאשר יהיה שלם בשלו (בשכלו) יותר… ישים נפשו למה שהוא גדול מזה ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרים"

 

בשלב הזה, הנפש של הנער ממשיכה בתהליך ההתפתחות וההתרחקות מן הקוטב החומרי. נפשו עולה במדרגה ואיתה מתעצבת מחדש גם תשוקתו של הנער ומועתקת מן הבגדים אל המושא האוניברסלי של החומר: הכסף. ועל כן, המורה מדרבן את הלימוד בעזרת הבטחות לפרס כספי מתאים.

 

" וכשיהיה דעתו שלמה… יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למוד די שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפנייך."

 

בשלב הגבוה יותר, הנער שבגר לעלם, עולה במדרגה אחת נוספת וכעת הוא מואס בכסף ונכסף אל מושא מופשט יותר, הכבוד. כעת המנוע הנסתר ללימוד התורה הוא התשוקה לזכות בזכות הלימוד במשרה רמה ולהתבשם מן הכבוד שנלווה אליה.

 

השלב הסופי של ההתפתחות הוא כמובן לימוד תורה לשם לימוד תורה. ההבנה שלא לומדים תורה לתכליות חיצוניות, אלא לימוד התורה הוא המטרה והתכלית הנעלה ביותר. לימוד תורה לשמה. בתהליך החינוכי הארוך, הנפש עוברת התעדנות והשתכללות ומשיגה דרגה כזו שבה העונג הצרוף ביותר בחייו של הנער הופכת להיות חדוות הלימוד עצמה. ושוב אין הנער זקוק לפרס או תמריץ.

 

מבחינת הרמב"ם החינוך הוא מסע ארוך וסבלני של השתכללות וטיפוס בשלבי סולם של מדרגות, שבו בכל שלב "חונכים לנער לפי דרכו" כלומר בהתאם לדרגה הרוחנית שהוא נמצא בה. רק בתום המסע מבין הנער, שהוא איננו זקוק לפיגום חיצוני, לתכליות או להנאות אחרות ושלימוד התורה היא תכלית עצמאית ומספיקה. התורה עצמה היא העונג הצרוף מכולם.

 

התובנה המיוחדת של הרמב"ם היא שעל מנת להניע את התהליך החינוכי חייב המחנך להיות קשוב לצרכי התלמיד ולהתאים באופן משתנה, מדויק ומשתכלל את האמצעים. אבל מצד שני, המחנך איננו נכנע למצבו של התלמיד.

מדובר בירידה ערמומית, טקטית לצורך עלייה. המחנך, נוקט באמצעים המתאימים כדי לעורר תהליך של התקדמות והתפתחות תמידית, של השתכללות הולכת וגוברת בנפשו של

התלמיד של פיתוי נקודתי שנועד לדחוף אותו במסע החינוכי המפרך.

ובכך הוא סולל את הדרך אל נקודת הסיום של החינוכית שבה התלמיד נבון מספיק, מוכשר,

מיומן ובוגר כדי להמשיך במסע בעצמו.