תנורו של מחנך

תנורו של מחנך

 

תוצאת תמונה עבור תנורו של עכנאי

 

 

מדרש חז״ל המפעים ביותר בעיני מופיע במעשה ״תנורו של עכנאי״ שמובא בתלמוד הבבלי (בבא מציעא נט). לכאורה עוסקים חכמי חז״ל בסוגיה מינורית, מחלוקת אזוטרית בנושא טומאה וטהרה בשאלה מהו דינו של תנור שפרקו אותו לגורמים והרכיבו מחדש? טהור או טמא? אבל כדרכם של חז״ל, הסוגיה השולית, ממהרת להתפתח לדיון עקרוני נוקב בשאלת היסוד החשובה ביותר. שאלת הסמכות ההלכתית עצמה. 

 

רבי אליעזר בן הורקנוס, מבכירי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים שזכה להקרא ע״י רבו ״בור סוד שאינו מאבד טיפה״, טען שהתנור טהור ואילו רוב חכמי הסנהדרין ובראשם רבי יהושוע טענו כנגדו שהתנור טמא. אולם רבי אליעזר בן הורקנוס התמיד בעמדתו ההלכתית וסירב לקבל את הכרעת הרוב:

 

״ אמר להם (רבי אליעזר): ״אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה… אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח, חזרה אמת המים לאחוריה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כתלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול.״

 

כדי לסתור את טיעוני הרוב ולהוכיח את צדקתו פונה רבי אליעזר במצוקתו לעזרת שמים. רבי אליעזר טוען שאם ההלכה כפסיקתו, החרוב יוכיח. ואכן במהלך פלאי החרוב נעקר ממקומו וזז מאה אמה. אולם למרות הנס הגלוי, חכמי הסנהדרין מסרבים לשנות את דעתם. רבי אליעזר ממשיך וטוען, אם ההלכה כמותי, המים באמה המובילה אותם, ייסובו לאחור. ואכן הנס מתקיים. ועדיין החכמים מסרבים להתרשם. רבי אליעזר אינו מוותר וממשיך להתעקש ומורה לקירות בית המדרש לטות על צדם כהוכחה לצדקתו ואלה ממהרים לציית לו ולטות כסימן ברור לגיבוי השמיימי שמקבלת פסיקתו ההלכתית של רבי אליעזר. ועדיין נשארים חכמי הסנהדרין תקפים בעמדתם.

 

המום ונדהם שולף רבי אליעזר את הקלף האולטימטיבי:

 

״אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד רבי יהושוע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא״

 

לאחר שחכמי הסנהדרין התעלמו מן הניסים המפורשים, פונה רבי אליעזר לעזרה ישירה מן השמים ומבקש את הכרעתם ואכן, בת קול מפורשת יוצאת מן השמיים וקובעת באופן מפורש שההלכה כדברי רבי אליעזר. לכאורה, תם הוויכוח.

 

אולם כאן מתערב רבי יהושוע, בר הפלוגתא של רבי אליעזר וטובע את המשפט התלמודי האלמותי: ״לא בשמים היא״. כלומר, רבי יהושוע פוסק באופן מפורש וברור כי לאחר שניתנה תורה בהר סיני, אין משגיחין עוד בבת קול, אלא אחרי רבים להטות.

 

כלומר, לאחר שניתנה תורה בהר סיני, אין להתגלות האלוהית עוד מעמד פרשני, אלא סמכות הפרשנות הועברה לידם של חכמים וההכרעה ההלכתית נתונה בידם באופן מוחלט. פסיקה הלכתית ניתנת ע״י הכרעת רוב חברי הסנהדרין והיא חסינה באופן מלא מפני התערבות חיצונית ואפילו תהיה זו בת קול מפורשת. בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל כיצד הגיב הקדוש ברוך הוא באותו זמן ואליהו סיפר כי האל חייך ואמר: ״ניצחוני בני, ניצחוני בני״.

 

התלמוד עוסק באופן ברור בשאלת היסוד של יסודות הסמכות ומקור האמת. אולם במעבר מפתיע, קובעים חכמי התלמוד כי לאחר מעמד הר סיני, מקור הסמכות עובר באופן ברור מן השמים אל הארץ, מן האל לבני האדם. אין משגיחין בנס ואפילו לא בבת קול מפורשת, אלא בני האדם פוסקים הלכה בוויכוח פתוח שבו ההכרעה הסופית נתונה בידי הרוב. כמובן, שעמדת הגמרא רחוקה עדיין מעמדה דמוקרטית מודרנית, ההחלטה לא מובאת לבחירות או למשאל עם כללי, אלא נתונה בידי קבוצה מצומצמת של חכמים בקיאים בהלכה. ועדיין, המסר החד והברור שבעקבותיו נודה רבי אליעזר והופקעו כל פסיקותיו ההלכתיות הוא שהשכל האנושי, המחשבה, החוכמה, התבונה וגם החלטת הרוב חסינים בפני כל התערבות ניסית ואפילו בפני בת קול מפורשת. ההכרעה האנושית יורשת את הבכורה מפני ההתגלות.

 

נדמה לי שבימים של ויכוחים חינוכיים ופדגוגיים אינסופיים בנוגע למקור סמכותו של המורה בכיתה, הסוגיה התלמודית יכולה לשמש כאלגוריה טובה למקור הסמכות. אם בגישה המסורתית, המורה הוא המקור הבלעדי לסמכות, לאמת ולידע ואילו בגישה הקוטבית ה״דמוקרטית״, אחרי רבים להטות וקול המון כקול שדי, הויכוח במקרה ״תנורו של עכנאי״ יכול לסמן שביל זהב מסוים. לאחר שניתנה תורה מסיני, כלומר לאחר שסומנו הכללים הברורים, הקווים האדומים, החוקים, האמנה הכיתתית, קיימת דחיפות חינוכית ופדגוגית חשובה לאפשר לבנים (וכמובן גם לבנות!) להתלבט, להביע, להתווכח, להתנצח, להתחבט להשמיע קול ולפעמים גם לנצח.